בס"ד
ספרי כ"ק אדמו"ר, לקוטי שיחות כרך ל, תולדות
שיחה א
102
א. ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. וביארו חז"ל1 שכפל לשון הכתוב בא ללמדנו, שנוסף על שהי' "יצחק בן אברהם", הי' מודגש אשר "אברהם הוליד את יצחק", כי הי' דומה לאברהם בקלסתר פניו — "לפי2 שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה. . הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם".
וכבר הקשו במפרשים3: ענין זה, ביטול דברי ליצני הדור "מאבימלך נתעברה שרה", הי' מתאים להשמיענו בסמיכות לסיפור לידת יצחק4 — ולמה חיכה הכתוב עד עתה — פרשת תולדות — לבטל אמירה זו?
ומשמע, דעם היות שסיבת יצירת "קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם" היתה כדי לבטל דברי ליצני הדור — זה נוגע (גם) לענין עקרי ולענין הקיים גם לאחרי ביטול דבריהם — נוגע לעצם ענינו ועבודתו של יצחק.
ולכן בא ענין זה דוקא ב(תחילת) פ' תולדות, לפי שעיקרה של פרשה זו — "אלה" — הוא סיפור "תולדות יצחק", קורותיו של יצחק5
(בפ' חיי שרה המדובר הוא בהמשך לעניניו של אברהם; מפ' ויצא מתחיל הסיפור ע"ד יעקב; ובפרשת תולדות הוא סיפור קורותיו של יצחק, ועד שאחד מהפירושים ב"ואלה תולדות יצחק" הוא — "ילדי ימיו וקורותיו"6)
וזוהי הדגשת הכתוב, שבסיפור עניניו של יצחק ("תולדות יצחק") נוגע לדעת ש"אברהם הוליד את יצחק", שיצחק "דומה" לאברהם.
ב. בנוגע לענינו ועבודתו של יצחק מצינו דבר והיפוכו:
ידוע שמדתו של יצחק היא מדת היראה, "ופחד יצחק"7. שזהו ההפרש בין עבודתו של אברהם לשל יצחק: עבודת אברהם היא במדת האהבה והחסד, "אברהם אוהבי"8, ושל יצחק — במדת היראה והפחד.
אמנם לאידך — כמה ענינים ביצחק מורים על קשר ושייכות למדת האהבה והחסד:
א) תחלתו, (זמן) לידתו: אמרו חז"ל9 "בפסח נולד יצחק", וידוע10 אשר שלש
103
הרגלים הם כנגד הג' אבות — פסח כנגד אברהם, שבועות כנגד יצחק וסוכות כנגד יעקב. ונמצא, שלידת יצחק היתה ברגל שכנגד אברהם. ומובן בפשטות שאין זה במקרה, אלא מפני שכן הוא הדבר מצד תוכן ענינה של לידת יצחק, דמכיון שמציאותו של יצחק "דומה" לאברהם (אהבה וחסד), לכן גם לידתו (כפשוטה) היתה ב"רגל" דאברהם11.
ב) שמו: "יצחק" הוא מלשון "צחוק"12 — ע"ש "צחוק עשה לי אלקים"13, ענין של שמחה14. והרי שמחה היא תנועה הפכית ממדת היראה והפחד15 — ואעפ"כ נקרא יצחק בשם המורה על שמחה.
ג) כללות ענינו — ויגדל האיש גו' עד כי גדל מאד16 — תכלית החסד והגדלות.
ד) וארבה את זרעו (ע"י אשר) ואתן לו את יצחק17.
ועוד.
ג. לכאורה הי' אפשר לבאר זה ע"פ הידוע18, דזה שהעבודות של אברהם ויצחק היו בשני קוים שונים וגם הפכיים — הכוונה בזה שעיקר עבודתו של אברהם היתה במדת החסד, אבל לא שהיתה מוגבלת רק בה אלא היתה כלולה גם ממדת הגבורה והיראה, וכמפורש אצל אברהם19 — "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"; וכמו כן הוא ביצחק, שעבודתו היתה כלולה גם ממדת החסד, אלא שעבודתו העיקרית היתה במדת היראה.
ועפ"ז יש לפרש20 דזה שאמר הכתוב "אברהם הוליד את יצחק", שהקב"ה "צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם" — הכוונה בזה לא רק לתואר פניו הגשמי, כ"א גם ל"קלסתר פניו" הרוחני, כלומר — מדתו ועבודתו, ובא ללמדנו כי בעבודתו של יצחק ישנה עבודת האהבה (דאברהם).
אמנם, לכאורה אין זה ביאור מספיק, כי מאחר ששמו של יצחק בפי כל ותמיד הוא ע"ש השמחה דוקא, עכצ"ל שזהו עיקר ענינו של יצחק21.
זאת ועוד: ידוע22 החילוק בין גילה ושמחה — דגילה מורה על רגש של שמחה שאינו באופן גלוי כ"כ [שלכן יכולה להיות ה"גילה" ביחד עם היראה ורעדה, וכמו שנאמר23 "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה"], משא"כ שמחה היא —
104
שמחה גלוי'24. ולפ"ז מה שנקרא בשם יצחק ע"ש הרגש (הגלוי) של "צחוק", מורה (לא על הגילה הכלולה במדת היראה, "וגילו ברעדה", כ"א) על השמחה הגלוי' דוקא.
ומזה מובן, שזה שיצחק "דומה" לאברהם אינו רק מצד התכללות המדות זו בזו (שגם בעבודת יצחק כלולה מדת האהבה), אלא שהשמחה הוא ענין מיוחד ועיקרי ביצחק.
ד. וי"ל ביאור הענין:
מהחילוקים שבין אהבה (מדתו של אברהם) ליראה (מדתו של יצחק): ענינה של אהבה הוא קירוב האוהב אל הנאהב, שאין בזה תנועה של התבטלות האוהב כלפי הנאהב, אדרבה, באהבה מורגשת מציאות האוהב, שהוא נעשה קרוב25; משא"כ יראה ענינה — שהאדם מתבטל ומאבד תוקפו ומציאותו כלפי זה שירא ממנו.
דוגמא לדבר — החילוק בין בן ועבד:
היחס בין בן לאביו יסודו (בעיקר) ברגש האהבה שביניהם — והרי אהבת הבן אל אביו אינה מבטלת "מציאותו" של הבן, כ"א כפי שהוא במציאותו יש לו קירוב (ואהבה) אל אביו; משא"כ היחס של העבד לאדונו קשור (בעיקר) במדת היראה (יראת העבד מאדונו), שענינה ופעולתה הוא הביטול — שמקבל עליו את עול אדונו וכפוף ובטל אליו.
וכן הוא בעבודת השם:
ידוע שבנ"י הם "אם כבנים אם כעבדים"26: "בנים אתם לה' אלקיכם"27, "עבדי הם"28: ההתבוננות בקירובו של הקב"ה לישראל, "כי אתה אבינו"29, מעוררת ומגלה האהבה לה'; וההתבוננות בזה שהקב"ה הוא "מלכנו" מעוררת ומגלה היראה והביטול.
והחילוק בין שתי המדות הללו (אהבת השם ויראתו) בפעולתן בנפש האדם הוא: האהבה מעוררת התקרבות האדם להקב"ה; היראה פועלת בהאדם הרגש הביטול והשפלות לפניו ית'.
ה. והנה במדת ה"ביטול" והשפלות מצינו, שלא זו בלבד שצ"ל הזהירות שהאדם לא ייעשה עי"ז כ"אסקופה הנדרסת"30 ח"ו — אלא עוד זאת, שהביטול משמש ג"כ הכנה והכשרה להתקרבות להקב"ה. כלומר, אין מטרת היראה והביטול שהאדם יבוא לידי מסקנה שהוא אינו כלום ותו לא, אלא אדרבה, שמכיון שהוא בטל, ביכלתו להתקרב להקב"ה.
ואדרבה: מדת ההתקרבות להקב"ה ע"י הקדמת הביטול היא ביתר שאת מההתקרבות שמצד האהבה לבדה. כי מאחר שמדת האהבה קשורה עם הרגש מציאות עצמו (שהוא מתקרב להשם), והרי האדם הוא נברא בעל גבול, לכן, גם מדת התקרבותו להקב"ה היא בהגבלה; דוקא כשהאדם מבטל את עצמו (על ידי שמעורר בנפשו מדת היראה), הרי הוא מכשיר א"ע להיות כלי להת
105
גלות אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה (בלשון הכתוב31 "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", שרוממות השם וקדושתו שוכנת דוקא אצל "דכא ושפל רוח").
וכמו שמצינו גם בדוגמא הנ"ל (סעיף ד) דעבד ואדון, שאחז"ל32 "עבד מלך — מלך", כלומר: דוקא משום שהוא עבד, ה"ה "כלי" שבו וע"י מתגלה תוקפו של המלך; היות שכל מציאותו הוא עבד המלך, שאין לו שום מציאות ותוקף לעצמו כלל, הרי שכל תוקפו אינו אלא תוקפו של המלך המתגלה על ידו.
ו. זהו גם אחד מהביאורים בהבקשה33 "ונפשי כעפר לכל תהי' פתח לבי בתורתך" — דלכאורה, שני ענינים אלו הם הפכים זמ"ז: "ונפשי כעפר לכל תהי'" הוא ביטול גמור, כעפר "שהכל דשין בו"34; ו"פתח לבי בתורתך" הוא, אדרבה, ענין של "מציאות" (לב המרגיש ומבין), ועוד יותר — פתיחת הלב, שהיא תנועה של התפשטות והתרחבות (היפך הביטול) — ואיך יתכן לומר, שהדרך לפתוח לבו בתורת השם היא ע"י הקדמת "ונפשי כעפר לכל תהי'"?
אלא שהיא הנותנת35: בלי הקדמה זו של "ונפשי כעפר לכל תהי'", כשהכשרת האדם לקליטת דברי תורה היא רק ביגיעת מוחו ושכלו ותו לא — אי אפשר לו להגיע לפתיחת לב אמיתית "בתורתך". כי התורה היא חכמתו של הקב"ה, שלמעלה באין ערוך משכלו (המוגבל) של נברא — והאדם בכח עצמו יכול להשיג רק חלק הכי מצומצם ביותר ממנה36.
אמנם כשהאדם מבטל את עצמו, ועד שהוא מרגיש את עצמו כמו עפר — "ונפשי כעפר לכל תהי'" — הרי דוקא עי"ז נעשה מוכשר לקבל תורתו של הקב"ה ועד — בהבנה והשגה, ויתרה מזה באופן ד"פתח לבי בתורתך" — להגיע להרחבה אמיתית דפתיחת הלב, ולקלוט "תורתך" (— של השם, כפי שהיא למעלה משכל הנברא). והיינו משום שאין בפתיחת הלב הלזו הרגש של מציאות עצמו (המונעת קליטת תורתו של הקב"ה שלמעלה לגמרי ממציאות הנבראים) — וכל ענינה היא פתיחת הלב של קדושה.
ז. ע"פ כל הנ"ל י"ל גם בנוגע ליצחק:
היראה אצל יצחק, היתה הכנה והכשרה להשמחה ופתיחת הלב בעבודת השם, הבאה ע"י הקדמת הביטול. ולכן נקרא בשם יצחק — מלשון צחוק ושמחה, המורה על התרחבות והתפשטות (עד להתפשטות שאין בה הגבלה, כידוע37 ששמחה פורצת כל הגדרים) — כי ביראה וביטול של יצחק מתגלה תגבורת החיות, הרחבות האמיתית דקדושה ("פתח לבי בתורתך").
וזהו מה שמלמדנו הפסוק — "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שיצחק הי' דומה לאברהם (ועד שלידתו היתה בפסח דוקא, הרגל
106
שכנגד אברהם) — מאחר שענינה של עבודת יצחק במדת היראה היא התקרבות להקב"ה; אלא שמכיון שהיא התקרבות בלתי מוגבלת (שלמעלה ממציאות הנבראים) הרי היא באה ע"י היראה והביטול דוקא38.
וענין זה, שעבודתו הרוחנית של יצחק היא שמחה ופתיחת הלב, המורה על תנועה של הרחבה, בא לידי ביטוי גם בחייו דנשמה בגוף, ועד לגשמיות הגוף, שמצינו ביצחק במיוחד הרחבה (גם) בגשמיות כפשוטה — ובזה מדובר ברוב הסדרה:
תחילת הסיפור (אודות יצחק עצמו) היא ציווי השם אליו "אל תרד מצרימה גו' גור בארץ הזאת גו'"39 שאינו אצל אברהם ויעקב, וטעם הדבר — מפני "שאתה (דוקא) עולה תמימה"40, דוקא יצחק נתקדש בקדושה כזו שבגללה "אין חוצה לארץ כדאי לך"41 (בהתאם להנת"ל שע"י היראה וביטול של יצחק נעשה כלי להקדושה שלמעלה מן העולם).
ועי"ז נמשך בו ריבוי ברכות השם, וכהמשך הסיפור ע"ד הברכות שזכה בהן יצחק בהיותו בגרר, עד שכנ"ל "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד"42, גדלות שלמעלה ממדידה והגבלה;
אח"כ בא הסיפור אודות הבארות שחפר יצחק, שסיומו וחותמו — "ויקרא שמה רחובות גו' כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"43, רחבות דקדושה;
ואח"כ44 — אריכות הסיפור בנוגע לברכות יצחק, שהן ברכות נעלות ביותר ש"לא מצינו ענין ברכות כאלה לא באברהם ולא ביעקב"45, עד שאפילו ברכות משה אינן כברכות יצחק45 — כי דוקא על ידי מדת היראה והביטול דיצחק נמשכת הרחבה, תגבורת החיות (והשפע) שלמעלה ממדידה והגבלה.
ח. הסברת השייכות בין מדת היראה דיצחק לענין ה"הרחבה" בעומק יותר י"ל:
אמרו חז"ל46 האבות הן הן המרכבה, כי כמו שהמרכבה בטלה לגבי הרוכב המנהיג את המרכבה כרצונו, כן הוא אצל האבות, שכל עניניהם ועשיותיהם היו "מונהגים" מרצון העליון.
וכן הוא בנוגע למדות האבות — זה בחסד וזה בגבורה כו' — שאין כוונת הדברים שסיבת ומקור מדתם זו מפני שכן הי' טבע נפשם, אלא מפני שהיו "מרכבה" למדה זו שלמעלה47: אברהם הי' מרכבה למדת החסד דלמעלה ובהתאם למדה זו היתה כל הנהגתו, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במדת האהבה;
107
ועד"ז ביצחק שהי' מרכבה למדת הגבורה דלמעלה, ולכן היתה (עיקר) עבודתו במדת היראה.
ט. והנה בנוגע למדת הגבורה שלמעלה מבואר48, שבשרשה ומקורה אין ענינה — דין וצמצום (מניעת ההשפעה), אלא אדרבה, גבורה מלשון תגבורת, תגבורת החיות (ע"ד גבורות גשמים49).
וההפרש בין מדת החסד למדת הגבורה הוא, שמדת החסד, מכיון שענינה השפעה אל הזולת, לכן על ידה באה ההשפעה באופן שיוכל המקבל לקבלה50; משא"כ מדת הגבורה היא השפעה בהתגברות רבה (השפעה שלפי ערך ה"משפיע") [אלא שמזה נמשך ונשתלשל אח"כ ענין הצמצום והגבורה (מניעת השפע) כפשוטה, בפרט כשהמקבל אין ביכלתו להכיל שפע רב כזה].
ונמצא, שלא זו בלבד שענין הגבורה והדין שלמעלה אינו בשביל הדין עצמו ח"ו, וכל מטרת הדין הוא רק חסד [כידוע51 בענין עונשי התורה, שאין מטרתם העונש עצמו ח"ו, אלא כדי למרק ולזכך את האדם עד שיתכפר לו החטא, שלכן כל התורה — כולל עניני העונש שבה — נקראת "תורת חסד"52] — אלא עוד זאת, שעצם מדת הגבורה שלמעלה בשרשה ומקורה אינה ענין של דין ומניעת השפע, אלא אדרבה — תגבורת ההשפעה דוקא53.
י. ומשתי מדותיו יתברך, חסד וגבורה, נשתלשלו ונמשכו בהאדם שתי המדות דאהבה ויראה בעבודתו יתברך:
ממדת החסד דלמעלה, שהיא השפעת חסדו ית' שלפי ערך הנבראים ואשר ביכלתם לקבל, נמשך באדם הרגש האהבה, כי כאשר מרגיש חסדו של הקב"ה, הנה כמים הפנים לפנים מתעורר האדם להתקרב אל השם;
ומדת הגבורה דלמעלה — תגבורת ההשפעה (שלמעלה ממדידה והגבלה של הנבראים) — מעוררת באדם את הרגש היראה והביטול, שעי"ז ביכלתו לקבל גם תגבורת השפע (ע"ד משנת"ל, שהביטול ד"ונפשי כעפר לכל תהי'" הוא כלי ל"פתח לבי בתורתך").
הרי מובן, שאין מדת היראה של יצחק ענין הפכי ממדת האהבה של אברהם — שהרי ענינה ותכליתה של היראה והביטול הוא כדי שתאיר אצלו תגבורת החסד שלמעלה54, ויתקרב אל השם ביתר שאת ויתר עז55.
108
וזהו הטעם שדוקא אצל יצחק מצינו ענין הברכה בריבוי ש"לא מצינו ענין ברכות כאלה לא באברהם ולא ביעקב" כנ"ל — כי דוקא על ידי מדת היראה דיצחק נמשכת תגבורת השפע שלמעלה ממדידה והגבלה56 —
ברכת "רב טוב לבית ישראל. . כרוב חסדיו"57, רב טוב גשמי ורב טוב רוחני, ובגשמיות וברוחניות גם יחד,
ובטוב הנראה והנגלה דוקא, למטה מעשרה טפחים, כפשוטו ממש.
(משיחת ש"פ אחרי תשמ"א)
1) ב"מ פז, א. תנחומא פרשתנו א. פרש"י ריש פרשתנו.
2) לשון רש"י.
3) ראה מפרשי רש"י כאן. אלשיך ועוד כאן. וראה גם לקו"ש ח"כ ע' 101 ואילך.
4) וכפשטות לשון רש"י שתחילת יצירתו של יצחק היתה דומה לאברהם, ודברי ליצני הדור היו רק בעת עיבורה של שרה ("מאבימלך נתעברה שרה"). וכן מפורש בתנחומא שם (הובא ברא"ם כאן).
ולפי דברי הגמ' (ב"מ שם) — הי' זה תיכף לאחרי עשיית המשתה גדול שאז "היניקה בנים שרה" (וירא כא, ז) — "ועדיין היו מרננים כו' מיד נהפך קלסתר פנים כו'". וראה חדא"ג מהרש"א שם.
5) להעיר מפרש"י ר"פ נח "ד"א ללמדך כו'".
6) ספורנו כאן.
7) ויצא לא, מב. וראה ת"א ותיב"ע שם. ועוד.
8) ישעי' מא, ח.
9) ר"ה יא, רע"א (וראה תוס' שם). רש"י וירא יח, י. ועוד.
10) טאו"ח סתי"ז. וכ"ה בזח"ג רנז, ריש ע"ב.
11) בחדא"ג מהרש"א ר"ה שם (י, ב) ש"יצחק שהוא מדת הדין נברא בפסח שבו הי' שולט מדת הדין על המצריים כו'". אבל בזהר שם (ועוד), שפסח כנגד אברהם והוא מסטרא דימין. וכן הוא לכאורה פשטות הענין, שעיקר ענינו של פסח הוא — גאולת ישראל (לא עונש המצרים), ענין של חסד.
12) רש"י לך יז, יט. — ולהעיר שנק' גם "ישחק" (תהלים קה, ט. ועוד). וראה תו"ח פרשתנו (ה, א. שם ד). ובכ"מ.
13) וירא כא, ו. — ובתו"ח (פרשתנו שם, א; ויצא כה, א) ובכ"מ, שזהו טעם קריאת שם יצחק. וראה פי' הר"י בכור שור שם.
14) רש"י שם.
15) ראה גם זהר ר"פ אחרי: עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכתיב עבדו את ה' בשמחה. . הני קראי קשיין אהדדי. וראה בארוכה לקוטי לוי"צ שם (ושם גם בנוגע ליצחק). ולהעיר משל"ה פרשתנו (רפז, ב).
16) פרשתנו כו, יג. וראה לקמן הערה 42.
17) יהושע כד, ג. וארז"ל יצחק בגימ' ארבה (שעה"פ להאריז"ל ר"פ בא. מ"ח מס' סדר ליל פסח פ"י מ"א).
18) תניא אגה"ק סי"ג (קיט, ב). ובכ"מ.
19) וירא כב, יב.
20) ראה גם ס' הליקוטים דא"ח דהצ"צ ערך יצחק ס"ב. וש"נ.
21) ולהעיר ממחז"ל (ב"ר ריש פרשתנו — פס"ג, ג) יצחק נקרא אברהם דכתיב אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם.
22) לקו"ת נצבים מז, רע"א.
23) תהלים ב, יא. — וראה זהר שם: דאסיר לי' לב"נ כו'.
24) כמובן גם מזהר שם, ד"עבדו את ה' בשמחה" היא בסתירה ל"עבדו את ה' ביראה" (אף שאפ"ל "וגילו ברעדה").
25) ראה בארוכה בזה — ספר הערכיםחב"ד ח"א ערך אהבה סעיף בג. וש"נ. שם ערך אהבת ה' סעיף ד. וש"נ.
26) פיוט "היום הרת עולם" בתפלת מוסף דר"ה. וראה הפטורת פרשתנו (מלאכי א, ו) בן גו' ועבד גו' אי' כבודי גו' אי' מוראי גו'.
27) פ' ראה יד, א.
28) בהר כה, מב. שם, נה.
29) ישעי' סג, טז.
30) ל' הש"ס — עירובין צח, א.
31) ישעי' נז, טו.
32) רש"י בהעלותך יב, ח. ספרי (ורש"י) דברים א, ז. ועוד (ובשבועות מז, ב: כמלך).
33) תפלת אלקי נצור (ברכות יז, א).
34) עירובין נד, א.
35) ראה גם לקו"ש חט"ו ע' 326. חכ"ו ס"ע 250 ואילך.
36) בחלקה שיש להאדם שייכות אליו (משא"כ זה ששכל הנברא בו הוא כמו חוש המישוש בנוגע לשכל).
37) ד"ה שמח תשמח תרנ"ז (סה"מ תרנ"ז ע' רכג ואילך).
38) ולהעיר שגם חסד דאברהם, מכיון שענינו הקירוב לה', יש בו ענין הביטול, "ואנכי עפר ואפר" (ראה תניא אגה"ק ס"ב. לקו"ת עקב יז, ג ואילך. ובכ"מ) — אלא שאינו כיצחק שעיקר ענינו יראה וביטול. ואכ"מ.
39) כו, בג.
40) רש"י שם (מב"ר פס"ד, ג).
41) ל' רש"י.
42) כו, יג. וראה רש"י שם (מב"ר שם, ז): זבל פרדותיו כו'. וראה שם, יב ובפרש"י.
43) כו, כב. וראה רמב"ן (ועוד) שם דקאי על ביהמ"ק הג' (שאז ירחיב ה"א את גבולך גו'). ולהעיר, שלעתיד יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו (שבת פט, ב. נת' בתו"א פרשתנו בארוכה).
44) כז, א ואילך (והוא חלק גדול דהסדרה).
45) סדור עם דא"ח ש' התקיעות בסופו (רמז, ב).
45) סדור עם דא"ח ש' התקיעות בסופו (רמז, ב).
46) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
47) ראה בפרטיות ספר הערכיםחב"ד ערך אבות בתחילתו וערך אברהם אבינו בתחילתו. וש"נ.
48) תו"א ט, ג*. וראה שם קיז, ב. ובכ"מ.
49) משנה ריש תענית.
50) להעיר מתענית כג, א: רוב טובה. . אינן יכולין לעמוד.
51) לקו"ת מטות פו, סע"ב. ובכ"מ. — וראה לקו"ש חכ"ג ע' 98 ואילך, שכ"ה גם ע"ד הפשט. ע"ש.
52) משלי לא, כו.
53) וראה זח"ג (קכט, א) דבעתיקא "כולא ימינא" (היינו שיש שתי "ידות" (והנהגות), אלא ששתיהן "ימינא" וחסד). — ובכ"מ מבואר שיצחק הוא גבורות דעתיק (תו"א לט, ב. ס' הליקוטים דא"ח דהצ"צ ערך יצחק סעיף ג (וש"נ). ועוד).
54) ולהעיר שדוקא זמן מנחה (דשבת) — שכנגד יצחק והוא תקנה והוא זמן גבורות (ראה זח"ב סג, א. ועוד. ד"ה ואני תפלתי, תרנ"ד. ועוד) — נק' "רעוא דרעוין" (זח"ג קכט, א), תכלית החסד, עוד יותר מחסד דאברהם (תפלת שחרית).
אבל להעיר משבת (קיח, סע"א) דאז נחלה בלי מצרים דיעקב.
55) ולהעיר מד"ה למען יחלצון תר"פ (סה"מ תר"פ ע' קיד ואילך) בטעם שיצחק נק' "ידיד" (לרש"י שבת קלז, ב. וכ"ה בזח"א צו, רע"א), המורה על תוקף האהבה ביותר — כי אהבה דיצחק היא אהבה כרשפי אש (שלמעלה ממדוה"ג), משא"כ אהבת אברהם שהיא אהבה כמים, אהבת עולם. ע"ש.
*) ומשמע שם שהכוונה גם לגבורה דאצילות. וראה לקמן הערה 53. וצ"ע. ואכ"מ.
56) וע"פ הנ"ל בפנים בטעם לידת יצחק בפסח דוקא (רגל דאברהם) מובנת השייכות דברכות יצחק לפסח דוקא (רש"י פרשתנו כז, ט מפדר"א פל"ב).
ולהעיר מדעת הזהר אמור (רע"מ צט, ב) שהי' בר"ה. ומובן ע"פ המבואר בסדור שם (הערה 45) השייכות דתק"ש לתגבורת ההשפעה ע"י גבורות דיצחק דוקא. ע"ש.
57) ישעי' סג, ז.
